החלטה בתיק רע"א 6072/13 - א

א.        בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט מינץ) מיום 19.8.13 שניתנה בגדרי ע"א 2152-08-13, בה נדחתה עתירתו של המבקש לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט השלום בירושלים (השופטת שרביט) מיום 9.6.13 בתא"ק 4066-09. בית משפט השלום הורה על פינויו של המבקש ממקרקעין ברחוב ***** בירושלים, הידועים כחלקה ** גוש ***** (להלן המקרקעין), עליהם בנוי בנין בן חמש קומות.

רקע

ב.        ואלה עיקרי העובדות, העולות מפסק דינו של בית משפט השלום: המשיבה היא בעלת זכויות החכירה במקרקעין החל משנת 2005. בעת רכישת הזכויות על ידי המשיבה מחברת נטע ליפשיץ בע"מ (להלן נטע ליפשיץ) הושכרו חלקים מן המקרקעין, בשכירות בלתי מוגנת, לחברה פלונית ולשתי עמותות, אשר הפעילו ישיבות במקרקעין. לימים מכרה המשיבה את זכויותיה במקרקעין לצד שלישי; בין היתר התחייבה המשיבה למסור את המקרקעים כשהם נקיים מפולשים, ועל כן הגישה, ביום 25.3.09, תביעה לסילוק ידו ולפינויו של המבקש מן המקרקעין (תא"ק 4066-09). בכתב התביעה נטען (סעיפים 26-25), כי בחודש אפריל 2008 פלש המבקש למקרקעין, והשתלט על מרבית הבנין.

ג.        ביום 6.7.09, חודשים ספורים לאחר הגשת התובענה, ניתן פסק בוררות על ידי הדיין הרב הייזלר (נספח 11 לבקשת רשות הערעור), בו נקבע (פסקה ס"ח) כי למבקש אין זכויות בנכס. עתירתו של המבקש לביטולו של פסק הבוררות נדחתה בבית המשפט המחוזי בירושלים (ה"פ 8354/09), ובקשת רשות ערעור שהגיש נדחתה בבית משפט זה (רע"א 10320/09 סגל נ' אלישיוב, 16.3.10, השופט דנציגר). נוכח פסק הבוררות סולקה על הסף תביעה שהגיש המבקש בבית המשפט המחוזי בירושלים, בה עתר לצו עשה לשינוי רישום הבעלות במקרקעין באופן שיירשמו על שמו (ת"א 3225/09).

ד.        בהחלטתו של בית משפט השלום (השופט דראל) מיום 19.9.10 (נספח 16א לבקשה) ניתנה למבקש רשות להתגונן אך בטענה כי הוקנתה לו הזכות להחזיק במקרקעין, וזאת בכפוף להפקדת סך 250,000 ש"ח. בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש על החלטה זו (רע"א 26942-10-10) נדחתה ברובה (למעט לעניין סכום ההפקדה) בפסק דינו של בית המשפט המחוזי (השופט יעקובי) מיום 2.12.10.

ה.        בפסק דין מיום 9.6.13 (השופטת שרביט) נעתר בית משפט השלום לתביעת הפינוי. נאמר (פסקה 12), כי בהסכם שבין נטע ליפשיץ לעמותת קרית רבני התפוצות, ממנה רכשה את המקרקעין, ובהסכם שבין המבקש לאחד, ישראל הרשקוביץ, מטעמה של נטע ליפשיץ - לא נמצא "אזכור להסכמה בדבר חזקה של הנתבע [המבקש - א"ר] במקרקעין". עוד נאמר (פסקה 13), כי המבקש לא ניצל את האפשרות "לגאול" את הבעלות במקרקעין מידיה של נטע ליפשיץ, וכי ברי שמיום א' בסיוון התשס"ד זו אינה מסכימה לכל חזקה של המבקש במקרקעין, וממועד זה יש לראות את השוכרים בבנין כמי שמחזיקים מכוח בעלותה. בית המשפט (פסקה 14) דחה את טענתו של המבקש, כי הסכמי השכירות עם השוכרים בבנין נחתמו מטעמו.

           עוד נאמר בפסק הדין (פסקה 17), כי "גם בהסכם בין נטע ליפשיץ לבין התובעת [המשיבה - א"ר] אין בו כל אזכור לגבי זכויות חזקה המוקנות לנתבע בנכס". בית משפט השלום קבע, בזיקה לטענתו של המבקש לפיה מהסכם שותפות שנחתם בינו לשמואל אלישיוב, בעל המניות ומנהלה של המשיבה, ניתן לראות שהוא משמר את החזקה שלו במקרקעין, כי "לא יתכן ללמוד מעצם חתימתו של אלישיוב על הסכם השותפות על הסכמה מצדו ומצד התובעת להחזקה כלשהי של הנתבע במקרקעין". מסקנתו של בית המשפט היתה אפוא (פסקה 23), כי "אין בהסדר החוזי שבין הנתבע לבין התובעת ואלישיוב כדי ללמד על זכותו של הנתבע להחזיק במקרקעין". בית משפט השלום ציין (פסקה 25), כי מסקנתו נתמכת בעובדה שהמבקש שוהה עם משפחתו בארצות הברית מזה למעלה מעשור.

           כאמור, בסופו של יום נעתר בית משפט השלום לתביעה והורה על פינויו וסילוק ידו של המבקש מן המקרקעין, וזאת בתוך 60 יום.

ו.        המבקש עירער, ביום 1.8.13, על פסק דינו של בית משפט השלום (ע"א 2152-08-13), וכן עתר לעיכוב ביצועו. הערעור מופנה גם כנגד החלטתו של בית משפט השלום מיום 19.9.10. בהחלטת בית המשפט המחוזי (השופט מינץ) מיום 19.8.13 נדחתה הבקשה לעיכוב ביצוע. נאמר, כי סיכויי הערעור אינם גבוהים באשר זה מופנה כנגד ממצאי עובדה ומהימנות "שאין מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בה". באשר למאזן הנוחות נאמר, כי אף הוא נוטה לחובת המבקש, באשר "יש יותר מרגליים לסברת המשיבה כי השימוש שעושה המערער במקרקעין הוא למצער השכרתו לצדדים שלישיים, ומכאן שהנזק היחיד היכול להיגרם לו כתוצאה מפינוי המקרקעין הוא כספי". נאמר, כי נזק שכזה אינו מצדיק עיכוב ביצוע למעט במקרים חריגים, שהמקרה דנא אינו בא בקהלם. עוד נאמר, כי לטענה שלמשיבה אין תכנית מיידית להקמת פרויקט במקרקעין אין משמעות של ממש, וממילא אין ניתן לשלול כי הימצאותו של המבקש במקרקעין היא שמונעת מהמשיבה לממש את זכויותיה.

הבקשה

ז.        מכאן בקשת רשות הערעור, בה נטען כי עומדת היא באמות המידה למתן רשות ערעור, באשר היא "משפיעה באופן דרמטי ובלתי הפיך על זכויותיו של המבקש, וצפויה לגרום לו ולשוכרים מטעמו נזקים חמורים ובלתי הדירים" (סעיף 51). נטען, כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת עיכוב ביצועו של פסק הדין, באשר "למבקש ולשוכרים מטעמו ייגרם נזק חמור ובלתי הפיך ככל שלא יעוכב ביצוע פסק הפינוי", שכן המקרקעין משמשים "מזה שנים למגורי השוכרים מטעם המבקש" (סעיף 68). עוד נטען, כי ככל שלא יעוכב פסק הדין, עלול המבקש למצוא עצמו במצב בו אינו יכול לממש את זכויותיו בנכס, אפילו יתקבל ערעורו. מנגד, כך נטען, למשיבה לא צפוי להיגרם נזק מעיכוב ביצועו של פסק הדין "היות שאין כל שינוי במצב הזכויות בנכס, וכי אין כל תכנית מיידית להקמת פרויקט הדירות במקרקעין  המחייב את הריסת הבנין והפינוי המבוקש" (סעיף 79). באשר לסיכויי הערעור נטען, כי הללו טובים, וכי פסק דינו של בית משפט השלום לא הושתת על בסיס מהימנות אלא על ניתוחם של הסכמים והסתמכות על פסק בורר קודם.  

הכרעה

ח.       אדרש תחילה למסגרת הדיונית: עסקינן בבקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבקשה לעיכוב ביצועו של פסק דינו של בית משפט השלום. באשר לאמת המידה לפיה יש לבחון בקשות מעין זו לאחר התיקון לתקנות סדר הדין האזרחי (תקנות סדר הדין האזרחי (תיקון), התשע"ג-2013 (ק"ת 7231 (תשע"ג) 868)), ציינתי כי יש לנהוג לפי אמת המידה הדיונית שנקבעה בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123, בכפוף לריכוך מסוים במקרים חריגים (רע"א 3663/13 ה.י.ע.ם יזום והשקעות בע"מ נ' ג'י.אל.אי - מרכז רוטשילד בע"מ (25.6.13), בפסקה ח'; כן ראו רע"א 4924/13 צמח נ' טיב הולדינגס בע"מ(15.7.13)). בבקשה לא נטען, ובדין לא נטען, כי היא מעוררת שאלה ציבורית או משפטית רחבה החורגת מעניינם של הצדדים, ודי בכך שלא להיעתר לה. מכל מקום סבורני, כי גם במשקפי הגישה המקלה - אין מקום להתערבות.

ט.       כידוע, הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצועו של פסק דין שעליו מערערים. עיכוב ביצועו של פסק דין ייעשה בהתקיים שני תנאים מצטברים: האחד, סיכויי הערעור גבוהים; השני, מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש. בין שני תנאים אלה מתקיימת מקבילית כוחות. יש לציין, כי בפסיקה קיימת נטיה לעכב ביצועם של פסקי דין שעניינם פינוי מדירת מגורים (ראו רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' אמר, פ"ד נו(1) 529; רע"א 11880/04פלונית נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (2009)), אולם אין מדובר בכלל בל יעבור (ראו ע"א 6573/12 חליווה נ' בלביץ (2012); בע"מ 3142/13 פלונית נ' פלוני (5.5.13)), קל וחומר כאשר עסקינן בנכס שאינו משמש למגורים כי אם למטרות מסחר או השקעה כספית (ע"א 2772/13 אלי רוני ואבי יוזמה ופיתוח בע"מ נ' ק.ר השקעות ונכסים בע"מ (21.5.13)). על רקע זה נבחן את המקרה דנא.

י.        באשר לסיכויי הערעור; שעה שהערעור עודנו תלוי ועומד בבית המשפט המחוזי, לא אטע מסמרות בעניין. עם זאת יצוין, כי פסק דינו של בית משפט השלום מושתת הן על ניתוחם של מסמכים שונים שהונחו בפניו והן על העדויות שנשמעו בפניו, שעל יסודן קבע קביעות מהימנות (ראו סעיפים 25-24 לפסק הדין); בנסיבות אלה קיים קושי להלום את הטענה לפיה סיכויי הערעור טובים. מכל מקום, והוא עיקר, סבורני כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובתו של המבקש.

יא.      בית משפט השלום קבע בפסק דינו (פסקה 25), עובדתית, כי המבקש מתגורר עם משפחתו בארצות הברית מזה למעלה מעשור. מכאן, שהמבקש אינו מתגורר במקרקעין, וממילא הקביעה כי עליו לפנותם לא תעמיד אותו בפני קשיי דיור או תותיר אותו חלילה ברחוב, טעמים אנושיים העומדים ביסוד נטייתה הנזכרת של הפסיקה. אם כן, פינוים של המקרקעין, ככל שהדברים אמורים במבקש, יגרום לו לכל היותר נזק כספי, נזק שככלל אינו מצדיק עיכוב ביצוע של פסקי דין, ועניינו של המבקש אינו יוצא מן הכלל בהקשר זה.

           באשר לשוכרים המצויים לפי הטענה במקרקעין, ספק אם יש מקום לאפשר למבקש להתעבר על ריבם. מכל מקום, הטענה בדבר שוכרים במקרקעין הועלתה באופן כוללני ללא פירוט (ראו סעיף 47 לתצהירו של המבקש בתמיכה בבקשה לעיכוב ביצוע זמני), ולא צורפו לה הסכמי השכירות הנטענים. המבקש אף לא ציין את שמותיהם של אותם שוכרים, ואת המועד בו החלו להתגורר במקרקעין. על כך יש להוסיף, כי טענותיו של המבקש באשר לשוכרים בנכס אינן עולות, על פני הדברים, בקנה אחד עם קביעותיו של בית משפט השלום בסעיפים 14 ו-23 לפסק דינו. ואם בכל אלה לא סגי, הנה בהחלטתו של בית משפט השלום מיום 5.9.12, שניתנה בהסכמתו של המבקש, נאסר עליו להשכיר או להאריך שכירות קיימת לאחר יום ה-1.2.13, וגם לכך נודעת משמעות בבחינתו של מאזן הנוחות. 

יב.       מסקנת המקובץ היא כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובתו של המבקש. במכלול כל האמור, לא נמצא מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי.

כללם של דברים